ארכיון תגיות: דרוולה קלי

ערים נסתרות מן העין – Paradiso #1

כתיבה: ראם ונקאטסאן; אמנות: דוומאליה פראמאניק; צביעה: דרוולה קלי ואלכס סולאזו; לטרינג: אדיטיה בידיקאר; הוצאה: Image

מאות שנים אחרי ששיתק "אירוע החצות" את העולם כולו, מכונאי צעיר בשם ג'ק קריזנאן, בעודו רדוף על ידי שברי זכרונות מילדותו וכשבידו מכשיר מסתורי שעשוי לשנות את גורל כל העולם שסובב אותו, מבקש להיכנס לתוך פאראדיסו: ההיפר־מטרופולין החי, הנושם, והמבוצר. כשלמען כל העולם טכנולוגיה היא זיכרון עמום ומרוחק, המכונאי והידע שלו הם מצרך מבוקש, וקריזנאן יודע את זה. כאשר הוא משתמש בידע שלו כקלף מיקוח, הוא מתקדם במסע שלו אל־תוך העיר—אבל ישנם גופים שלא יהיו מרוצים מהשאיפות שלו.

הכתיבה של ראם ונקאטסאן מצליחה להשאיר את הקורא במתח וסקרנות, עם סגנון קולח ומרשים. יש לוונקאטסאן יכולת בניית סיפור מיוחדת במינה, באופן שממש קורן—דמותו של ג׳ק מוצגת בצורה מרהיבה ורבת־ממדים, עם זכרונות ופחדים ומאוויים של דמות שהקורא מרגיש שהכיר שנים, למרות שבקושי יודע עליו כלום. הסיפור אפוף במסתורין ומידע ניתן לקורא במנות מצומצמות, אך זה ממש לא בהכרח דבר רע; הסיפור השבור והמפוצל משאיר מקום רב לשאלות, ומשאיר את הקורא מסוקרן ומרותק.

האמנות של דוומאליה פראמאניק תואמת את הסיפור בצורה מופתית. פראמאניק מצייר בצורה דינאמית ואנרגטית, עם קווים שמקרינים אנרגיה וריגוש באופן מיוחד ומושך. הסגנון של פראמאניק קודר ומחוספס, כיאה לדיסטופיה, וכן מפורטת ומלאת חיים, כיאה לסיפור אורבאני. צריך גם להחמיא לאמן על בניית העמודים; בעמודים מסוימים, בעיקר העמודים הראשונים שמתמקדים בפחדים של ג'ק, אך גם בנקודות אחרות בסיפור, פראמאניק מפגין יכולות מרשימות של בניית עמודים ייחודית ושונה.

הצביעה של דרוולה קלי ושל אלכס סולאזו לוקחת את האווירה הקודרת ונותנת לה טוויסט מרתק, עם פלטת צבעים מיוחדת במינה. ניתן לראות השפעות של ג'ורדי בלאייר על הצביעה, וזה בהחלט דבר טוב: עם דגש חזק על אווירה, קלי וסולאזו יוצרים פלטה של עולם חלוד שירד מגדולתו, וכיום הוא מלא בלכלוך ובאופל. עם ניגודיות רבה בפלטה—ישנו שימוש מאוד חכם בגוונים קרים וקודרים של כחול וגוונים חמים של כתום, לעתים רבות באותו העמוד אם לא באותו הפאנל—ניתן לראות סיכום מושלם לעולם של פאראדיסו: חם ופשוט מחד גיסא, אך גם מלא בקור ובסיוטים מאידך.

גם הלטרינג של אדיטיה בידיקאר תורם לאווירה של הסיפור: בעידן בו רוב הלטרינג נעשה בתוכנות דיגיטאליות, ישנה מגמה הולכת וגוברת של ניסיונות לגרום ללטרינג הדיגיטאלי להיראות כאילו נעשה באופן ידני, וניתן לראות זאת במידה רבה בעבודה של בידיקאר. עם בלוני דיבור בעלי קווי מתאר לא אחידים בעובי שלהם ועם פונט שנראה באופן מכוון כמו כתב יד, ישנה תחושה של "עשה־זאת־בעצמך" שמאוד מתאימה לעולם פוסט־טכנולוגי, פוסט־סייברפאנק כמו העולם המוצג בסיפור.

עם עבודה מרהיבה מכל היוצרים, ניתן למצוא בחוברת הזו דבר שהרבה פעמים לא נמצא אצל יוצרים יחסית צעירים: בטחון עצמי; בטחון רב ומוחלט בכל החלטה סיפורית ואמנותית, ללא רמז או ניצוץ של שחצנות. היוצרים מנסים דברים רבים ושותלים הבטחות רבות בסיפור, וכתוצאה מכך משתרע אל־מול עיני הקורא עולם עשיר ורבגוני. כמו שאייזנר הצליח ליצור טרילוגיית רומנים גראפיים אהובה ומבריקה שמתרחשת כולה בבניין מגורים אחד, כך גם Paradiso עשירה ומבטיחה: כל סמטה בעיר החיה עושה רושם כמלאה בסיפורים; כל רחוב הוא יקום בפני עצמו.

לסיכום, לא נותר אלא לשבח את הצוות על התחלה מבטיחה ומרהיבה לסיפור שבהחלט עשוי להפוך לאחת מיצירות ההרפתקה הכי מעניינות ומיוחדות של ימינו בקומיקס. עם כתיבה מותחת ומסקרנת, אמנות מרהיבה, צביעה עשירה, ולטרינג מצוין, לא כדאי לפספס את Paradiso.