ארכיון תגיות: The Dregs

כולם אוהבים נקניקיות – ביקורת על The Dregs

כתיבה: לוני נאדלר וזאק תומפסון; אמנות עפרון, אינקינג, ולטרינג: אריק זוואדצקי; צביעה: די קוניף; הוצאה: Black Mask Studios

"כולם אוהבים נקניקיות, אבל אף אחד לא רוצה לדעת איך מכינים את הבשר": משפט שכבר מזמן נעשה קלישאתי ולעוס, לאחר שהופיע באין־ספור סרטי פעולה באנאליים עם נבלים בעלי נטיות פסיכוטיות. אך אותה אמרה נכונה במיוחד, במובן המילולי ביותר שלה, במקרה של The Dregs, כאשר נאדלר, תומפסון, זוואדצקי, וקוניף מביאים לנו סיפור על חוסר־אונים, אוכל, חסרי־בית, ונקודת המפגש של השלושה*.

אי שם בוואנקובר, ארנולד טים הוא חסר־בית, מהבכירים בקהילה המקומית. האהבה הכי גדולה שלו היא לספרי בלשים ופשע. כשחברו הטוב נעלם כלא היה, יוצא טים למסע אל תוך עולם הסותר את עולמו לחלוטין: החברה הגבוהה, שהפנתה לו עורף כבר לפני שנים. מסומם, מנותק מהמציאות במידה מסוימת, חסר שותפים למסע, ומלא פאראנויה, ארנולד טים נופל עמוק אל־תוך מחילת ארנב בצורת קונספירציית־ענק הסובבת סביב חסרי־הבית של וואנקובר והסמים שלוקחים, וכן סביב מסעדה חדשה המגישה בשר מסתורי.

הכתיבה של לוני נאדלר וזאק תומפסון מצוינת. ההשפעה של ספרות הפשע הזולה והנואר—אותה סוגה ספרותית המצוינת בעצמה כאהובה על הגיבור ולוקחת תפקיד משמעותי בסיפור—ניכרת במיוחד, כאשר הסיפור מתמקד בטים ובאותו תיק חקירה שלוקח על עצמו כדי להבין לאן נעלם חברו, ולאן נעלמו אתו גם חסרי־בית אחרים. הדמות של ארנולד טים בנויה באופן מעולה, ולקורא אין אלא להזדהות ברמה מסוימת למאבק הסיזיפי שלו לא רק כנגד פשע נתעב ומלוכלך, אלא גם כנגד חברה המביעה זלזול מתמיד כלפי אותה קבוצה ענקית ומחוסרת־מזל אליה משתייך. עם הפיכת הפרוטגוניסט למסומם בניסיון גמילה כושל, מצליחים נאדלר ותומפסון להזריק לסיפור מידה של אי־בטחון מתמיד שתוקף הן את הדמות והן את הקורא, כאשר אין לקורא דרך בטוחה לדעת מה אמת ומה בדיה השוכנת בתוך ראשו של ארנולד טים—דבר המועצם על ידי האמן אריק זוואדצקי ואמן הצבע די קוניף.

האמנות של זוואדצקי לוקחת את הסיפור המעולה־בפני־עצמו ומשפרת אותו פלאים. מדובר בסגנון קודר, כיאה לסגנון הכתיבה, אך כזה ששומר על מידה של אלגנטיות ושל ניקיון. האמנות של זוואדצקי מתחילה כמקורקעת, אך, ככל שעובר הזמן והקורא מתחיל להכיר את המוח והאישיות של הפרוטגוניסט, מתחילה "להמריא" אל־תוך מחוזות שלא יביישו אמנים סוריאליסטיים בכירים דוגמת אמ. סי. אשר וסאלוואדור דאלי. זוואדצקי מתחיל יותר ויותר להתנסות בבניית עמודים שמתרחקת מהמסורת, עם פאנלים קמורים ומעוקמים, פאנלים בתוך פאנלים, ואמצעים ניסיוניים רבים אחרים שעובדים בצורה מהממת. אל זוואדצקי מצטרף גם אמן הצבע די קוניף, עם פלטת צבעים ממותנים, מקומיים, לא רוויים, ולרוב גם קודרים, ובכך מעצים את האווירה הקרה והאפלה של הסיפור. כך מצליחים זוואדצקי וקוניף לאחד בצורה מרהיבה בין הנואר והאפלה לבין הסוריאליזם שנמצא בתוך מוחו של ארנולד טים.

לסיכום, The Dregs היא מבין הסדרות החכמות והמיוחדות ביותר שיצאו בשנים האחרונות. כאיזשהו שילוב בין סיפורי הבלשים של ריימונד צ'אנדלר לבין דון קיחוטה, עם מנה בריאה של סוויני טוד בנוסף לכל, מדובר בסיפור מלא־ביקורת, אך גם חינני ומעולה, עם כתיבה מרתקת ואמנות מרהיבה.

*בבקשה אל תאכלו חסרי־בית חסרי־אונים. בבקשה.